שאלות ותשובות עם ענת לוי

מתוך הקבוצה "אוזני חמור" בפייסבוק. מראיינת: איילה קריזל. 

📚האם אהבת לקרוא כילדה ואילו ספרים השפיעו עלייך במיוחד?
אני קוראת מגיל 4 בערך (באמת!). למדתי לקרוא ממודעות פרסום ברחוב ובאוטובוסים. הגעתי לכיתה א' קוראת לחלוטין. בגלל זה לא הצלחתי ללמוד איך מנקדים. בגיל 5 או 6 כבר הייתי מנויה בספריה של קואופרטיב "דן" ברחוב ארלוזרוב בת"א והייתי נוסעת אליה לבד ו"מחסלת" כמויות של ספרים. הייתי ילדה מאד עסוקה אבל תמיד הקדשתי זמן לקריאה, מה גם שהבית היה מאד מחובר לשפה ולספרות כי אני נצר למשפחת ביאליק (היה דוד של סבתא שלי). בתיכון למדתי בעירוני ה' בתל אביב למרות שלא היה קרוב למקום מגורי, כי הוא נחשב אז הכי טוב בעיר. מיד התאהבתי בספרנית ברכה והיא בי. אחרי שהבינה שאני קוראת המון היא ממש לקחה אותי כפרוייקט והעבירה אותי סוג של חניכה. התחילה להמליץ לי על ספרים לפי קטגוריות: ספרות אמריקאית, צרפתית, רוסית ועד שלא השלמתי את קריאת כל הסופרים בקטגוריה לא עברנו הלאה.
אני לא אוהבת להגדיר איזה ספרים השפיעו עלי במיוחד כי זה ענין של תקופות וגם לא ניתן להשוות בין ספרים שנקראו בגיל צעיר והם פוקחי עיניים בגלל חוסר הבשלות ובין ספרים שנקראים בגיל יותר מבוגר. אבל נראה לי כשמבקשים לבחור כאלה כולנו הולכים אחורה בזמן. למה שהיה מכונן עבורנו בגיל שבו הכל מכונן.
אחד מהספרים שהכי התפעמתי מהם היה "החטא ועונשו". העומק הפסיכולוגי ושירטוט נפשו של האדם שפשע הוא מופלא. גם "ענבי זעם" של סטיינבק וגם "התפסן בשדה השיפון" ו"זורבה היווני". בטח יש עוד אבל הזיכרון כבר לא במיטבו. בספרות הישראלית מאד השפיעו עלי "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, "הגמל המעופף ודבשת הזהב" של אהרן מגד שעוסק בעולם הספרות. אם אני רוצה לנסות להגדיר איזה סוג של כתיבה מלהיבה אותי אז נראה לי שהיא צריכה להיות מאד עשירה מבחינה שפתית ולכלול תובנות אנושיות שמאירות את עיני.
במהלך הצבא השתתפתי בסדנת כתיבה בבית אריאלה יחד עם סביון ליברכט. אחרי הצבא במקום לנסוע לטיול הגדול עשיתי סמסטר בספרות אנגלית בקיימברידג' ואפילו זכיתי בפרס על סיפור קצר שכתבתי. גם המורה לספרות בעירוני ה' אמרה שאני חייבת לעסוק בכתיבה כי זו שלי קורנת אך בכל זאת הלכתי ללמוד משפטים כי חשבתי שגם שם אוכל לתת ביטוי ליכולות הכתיבה שלי.
📚מהי שגרת הכתיבה שלך ואיך השפיעה/משפיעה השנה האחרונה על עבודתך?
את הספר הזה התחלתי לכתוב ב-17 ליולי 2017 והאמת שלמרות שאני מאד חרוצה ומשקיעה המון זמן בכתיבה אין לי שגרת כתיבה. לקח לי 4 שנים לכתוב אותו ומה שהבנתי על עצמי כאדם כותב הוא שאני לא צריכה שיגרה אלא צריכה להיות בהתכווננות לכתיבה. כי כשאני בתדר הנכון הרעיונות פשוט מגיעים אלי. אני רצה בפארק כמעט כל בוקר ושם מתרחשים ניסים. כנראה תנועת הגוף מניעה גם את גלגלי ההשראה. אנשים שואלים אותי מתי יש לך זמן ואני טוענת שזמן הוא מוצר גמיש. הוא יכול להמתח ובעיקר חשוב להחליט במה רוצים למלא אותו.
אני כותבת עכשיו את הספר השלישי ולמרות שאני מאד עסוקה הוא זורם אלי בערוץ מיוחד וכותב את עצמו במקביל לכל מה שאני עושה. אני בסך הכל צינור שדרכו הסיפור הזה רוצה לצאת.
📚איזה ספר את קוראת עכשיו?​
את מורקמי החדש "גברים בלי נשים". אני אוהבת את מורקמי מאד. קראתי לא מזמן את "הרג קומנדנטה" ולטעמי זו יצירת מופת אבל הספר הנוכחי שהוא אוסף של סיפורים לא מאד מלהיב בעיני.
*ספר אהוב במיוחד בספריה שלך
יש לי ספריה עצומה. גם בעלי קורא המון ואנחנו פריקים של קניית ספרים. אני גם מאד רכושנית לגבי הספרים שלי. קשה לי להיפרד מספרים. אבל ערך סנטימטלי יש ל"למי צלצלו הפעמונים" של המינגווי בהוצאה מאד ישנה שקיבלתי במתנה מסבא שלי.
📚יש לך איזה "חוב פתוח" או משהו שאת רוצה לומר לאחת מהדמויות שלך היום, בדיעבד?
בדיוק ההפך. יש לי חוב של הכרת תודה, כי כל אחת מהדמויות שכתבתי ניקתה ממני נושאים שהכבידו עלי. איפשרה לי לאוורר ספקות ולבטים ולבחון נושאים בתוך המרחב המוגן של הכתיבה.
📚עצת כתיבה אחת שאת יכולה לתת
אם יש משהו שחשוב לי מאד ואני מנסה להמשיך ולשפר אותו זה להיות מאד מחוברת לעצמי בכתיבה. לא לנסות לכתוב, לחשוב ולהיראות כמו אחרים. ללמוד כל הזמן. לקרוא המון. אבל בעיקר להצליח לזקק בלי פילטרים את מה שאנשים במקרים רבים מתביישים לשים על השולחן. הכתיבה מחייבת בהסתכלות פנימית, גם על אזורים פחות נוחים ופוטוגניים. היתרון הוא שהיא מתקיימת באזור מוגן שמאפשר להתפלש בשאלות מוסריות בלי לייפות את הדברים.
📚מה את אוהבת בכובע הסופרת?
השורה התחתונה היא שכשאני מצליחה בזכות היכולת או הכישרון ליצור משהו שנוגע בקורא/ת וניגש אלי מישהו שאומר לי כמה זה השפיע עליו, יש בזה עוצמה וכח שבכלל אי אפשר להבין. בעצם אני מצליחה להדהד לקוראים את עצמם וזה ממלא אותי. אבל אני כותבת בראש ובראשונה עבור עצמי. זה המקום שבו אני יכולה לחקור נושאים שמעסיקים אותי.
*עם איזה סופר/ת היית רוצה לבלות יום בלונה פארק ?
אני שונאת לונה פארק. אבל היות וצריך להשיב על השאלה אז מבין הסופרים החיים נראה לי שהייתי בוחרת לשבת לקפה עם דויד גרוסמן או הרוקי מורקמי. אם כי בעצם כמעט אין אדם כותב שאני אוהבת לקרוא אותו שלא הייתי שמחה לשבת ולדבר איתו. אני מאד אוהבת לדבר עם אנשים באופן כללי. וסופרים כמו יתר האנשים יכולים להיות מענינים יותר או פחות והכל כמובן ענין של טעם. שזה היופי בספרות וגם באנשים. אתה תמיד הטעם של מישהו.
📚האם את נוהגת לקפל אוזני חמור בספרייך?
עד שנתקלתי בקבוצה שלך באוזני חמור התשובה היתה שלא. הרגשתי שזה פוגע בקדושת הספר והמילה הכתובה. ואז הגעתי לקבוצה ואמרתי לעצמי רגע, זה ספר שלי וזכותי לקפל ולעשות בו מה שאני רוצה.
📚ספרי לנו בכמה מילים על הספר החדש
הספר החדש נקרא "יש דברים שלא מוכרחים לנסות" והוא עוסק בתהליך אישי שעובר על רונית, מורה בבית ספר יסודי, אשת משפחה למופת, שמגלה ביום פחות בהיר שבעלה אבישי, מח"ט בגיזרת עזה, בוגד בה. בחרתי לכתוב על הנושא הזה דווקא תוך התבוננות בזוג הכי רגיל. שיכול להיות כל אחד מאיתנו ואיך המפץ הזה מערער את כל המבנה המשפחתי ולוקח את רונית למסע שבו היא יוצאת מאזור הנוחות שלה ומוצאת כוחות שמאפשרים לה לעשות שינוי עמוק בחייה. הספר הזה נוגע לדעתי במקומות מאד רגישים ובפחדים שיש לכל אחת ואחת מאיתנו.