יש דברים שלא מוכרחים לנסות, פרק ראשון

יש דברים שלא מוכרחים לנסות

יש דברים שלא מוכרחים לנסות.

רונית שמעה את צרימת השיניים המתחככות זו בזו כשהוא נפער. רעש הקריעה של המשי הפראי חרק באוזניה. לשונית הרוכסן שנבקע התעופפה כמו חרק טורדני ונחתה על המיטה הזוגית.
בתנועות זהירות אך מסורבלות היא פיתלה את גופה והפשילה את השמלה, עד שצנחה על רצפת הפרקט הבהירה. היא עמדה מושפלת בתוך מעגל שובלי השיפון השקוף, שנראו כמו ערימת תכריכים – ולא הבינה מה חשבה לעצמה.

היא רכנה והרימה אותה שוב. הצמידה אותה אל גופה. מתחה אל ירכיה הדשנות את בד השמנת הנוקשה, שהשנים הצהיבו את שוליו. ניסתה להבין כיצד עלה על דעתה שתוכל להשחיל את עצמה אל תוך הצינור המהתל הזה. איזו אשליה אופטית גרמה לה למחוק את שמונה-עשרה השנים, ובמיוחד את שמונה-עשר הקילוגרמים שהתווספו מאז היום ההוא.

הצמיג שהשתפל מעל תחתוני טריקו בוורוד דהוי הִבהיר שזה היה חסר סיכוי מלכתחילה. שאין שום דרך להתאים את שמלת החתונה למידותיה המלאות מדי. גם השדיים הכבדים שמשכו עצמם מטה לא היו מצליחים להתכנס אל תוך המחשוף הרחב. ועכשיו, אחרי כל השנים שבהן נתנה לה לשכב בארון מבלי שטרחה להוציא אותה להתאוורר, או אפילו להביט בה כדי לשחזר את הלילה ההוא, היא בותקה וחוללה.
המראה עם מסגרת העץ המגולף, שקנתה בחנות בשוק הפשפשים ביפו, ניצבה אל מול המיטה הכפולה. היא התקרבה אליה באטיות, מחפשת נחמה בבבואתה שנשקפה ממנה. עיניה היו אדומות, פניה החיוורות נפוחות ומרוחות בשאריות איפור שלא הוסר. השיער הסתור היה אסוף בגומייה שחורה. קפלי השומן, שערוגות שלמות של חסה לא הצליחו להניס, כיסו חלקית את התחתונים הפשוטים, והשמלה המפוארת והעצובה היתה מוטלת מובסת על המיטה. כמו מצֵבה שלא הצליחה לקבור את מפץ האתמול.

בן של זונה. כלב עלוב. שקרן, שקרן, שקרן.

רק ביום שישי הביא לה זר של ורדים כתמתמים, החרא הזה. בצלופן מרשרש וצמד סרטים מסתלסלים באדום ובכתום, ופתק עם שרבוט של לב. לב עקום. לא מדויק. קו דקיק בעט פיילוט ורוד שחלקו הימני היה גדול וחלקו השמאלי קטן יותר. ובכל זאת לב. מעניין מי צייר אותו? בטח המקועקעת מחנות הפרחים שכבר הכירה את התרגולת. הפרחים של שישי שהוא טרח להחליף בכל שבוע. החבצלות הלבנות עם הפתק "לאישה הכי נפלאה בעולם"; הליזיאנטוס הסגול עם "לאישה של חיי"; הכריזנטמות הצהובות עם "לאהובה שלי"; והוורדים האדומים שהשבוע כנראה אזלו מהמלאי והוחלפו בכתומים עם הלב המצויר, שבתוכו הופיעו בכתב מסולסל המילים "נשמה שלי". והיא תמיד התרגשה כשקיבלה אותם. התמלאה שמחה אמיתית שסימאה את עיניה מלראות את שגרת החיפוי.

כמה זמן הוא כבר מרמה אותה? בטח שנים. ואיך לא הבחינה?
למה היתה צריכה להיחשף להודעה שהתפרצה אל המסך שלו, עם המילים האלו שכרכו סביב צווארה טבעת חנק. סתם עברה ליד המכשיר כשהיה בשירותים. בדרך כלל פניו היו הפוכות. היא לא נהגה לבדוק לו את הטלפון. ידעה שהוא מחוץ לתחום, כי לרוב מסתובבות בו הודעות מקודדות שנוגעות לביטחון המדינה. מהסוג הסודי ביותר. כאלה שנועדו להתמודד עם תשתיות הטרור בעזה. ומה לה ולעזה? הדבר היחיד שעניין אותה היה שלא יאונה לו רע ושאבישי שלה יחזור הביתה בשלום. לרגע לא חששה שהטרור שמאיים על ביתה הוא מישהי בשם זהר.

הוא הכחיש, כמובן. ניסה לפטור אותה בלא כלום. טען שמדובר בסתם מישהי שמטרידה אותו. אבל היא ידעה לזהות בפיתולים של פניו את אותות השקר. והמשפט הזה, שחדר אל ראשה כמו חץ שננעץ בלוח מטרה ופילח את לבה בכאב בלתי נסבל, לא נראה כמו הטרדה.

"אני חייבת להסניף אותך. התמכרתי. מתי אני יכולה לקבל את המנה שלי?"

רק שבועיים קודם בילו יחד בספינת תענוגות, במסגרת טיול הבר מצווה של יואבי, שעכשיו דרש מכולם לקרוא לו יואב. בלי ה-י' שמל משמו לכבוד המעבר מילדות לבגרות. היא לא הצליחה להתרגל לזה. בכל פעם היתה צריכה לעצור את עצמה לפני שהידרדרה אל ה-י' הזאת, מנסה למנוע את פרצי הזעם וזעקות ה"כמה פעמים אני צריך לבקש" שלוו במבטי שטנה, כששכחה לעצור בזמן.

היא חלמה על השיט הזה. שטפה ליואבי את המוח שזה מה שהוא רוצה לבר מצווה. שיקבל גם את המסיבה באולם, לחברים מהכיתה, עם כדור האורות המהבהב ונורות הפלואורסצנט הסגולות. ואמרה לאבישי שאם יפרשו את זה לתשלומים ויוסיפו את קרן ההשתלמות שאמורה להשתחרר קצת לפני, הם יגשימו לו את החלום.

כל כך רצתה לשוט במים התכולים. לחוש את הטלטלות העדינות של הגלים. לעמוד מחובקת על הסיפון עם אבישי ולתת לרוח להעיף את שערה על פניו. פנטזיית הטיטניק רק בלי השקיעה למצולות. להסתובב בתוך ההוד וההדר של עולם האגדות. לראות את מופעי הראווה עם הרקדנים והלהטוטנים. לאכול במסעדות המהודרות. לשחק בקזינו. להרגיש מלכה. גם בשמלת ערב החליטה להצטייד, אחרי שסוכנת הנסיעות הסבירה לה שבכמה מהמסעדות באוניית הפאר יש קוד לבוש. היה ברור לה שכדי לפצח את הקוד הזה, היא לא תוכל להישען על חולצות האוהל והטייץ בחמישים גוונים של שחור, ושהיא חייבת להצטייד בשמלה זוהרת, שגם אם עלתה שלוש מאות שקל ברחוב ביאליק ברמת גן, תיראה לפחות מיליון דולר.

החדר הסתחרר סביבה והיא נאחזה בשולי המיטה שלה. שלהם. או שכבר לא. שכוסתה עכשיו בשאריות של שמלת הערב ההוא. הערב שבו נשבעו אמונים שיאהבו לעד. הגועל גרם לה להתכווץ. עיניה נעצמו בחוזקה. תמונות של אבישי עם מישהי אחרת נטולת פנים אך צעירה ויפה שרטו את מסך עפעפיה. פיה התעוות והשפתיים ננשכו. אגרופיה נקמצו ונהמה בקעה מפיה. חזקה ורועמת. צרחה אימתנית שהרעידה את הגוף כולו.

מחר מתחילים הלימודים והיא לא מסוגלת לצאת מהבית. ילדי כיתה א'2 יעשו את צעדיהם הראשונים בבית הספר בלעדיה. הם יעברו בתוך שער ענפי הזית שהיא וסיגל, המחנכת של א'1, הכינו אתמול בבוקר. יפריחו בלונים לבנים לשמי התכלת ויבקשו משאלות. בלילת נאומי הברכה עם ציטוטי השירה, שתימזג אל הקולות הצפצפניים של מקהלת בית הספר, תרכך במעט את סאת ההתרגשות. ואז הם ייכנסו בזוגות, לובשים לבן ואוחזים ידיים, לצלילי "שלום כיתה א'", שיהדהדו במערכת ההגברה של בית הספר, ואף עין לא תישאר יבשה.
טקס שבלוני עם אוסף סיסמאות וקלישאות שחוזר על עצמו מדי שנה וגורם גם למסוקסים שבגברים להזיל דמעה. כמו כדור נגד עצירות. צופים ומשלשלים ים של דמעות.
בכל שנה היא מקווה שהפעם תינתן גם לה הזכות לעמוד על הבמה ולברך. בטוחה שתצליח לאתר את השיר המתאים, שבו משורר כישרוני השכיל להכניס לכמוסה מזוקקת את כל מה שצריך לומר ברגע הזה. היא תדבר על ההתחלה החדשה ותבזוק עליה קצת ערכים. תסביר על חשיבות הלמידה ועל הצורך להתכתב עם עולמות תוכן נוספים, ותקנח בכך שהאתגר הגדול בקליטתם של ילדים בראשית דרכם בבית הספר הוא לייצר עבורם חוויית הצלחה, ושהיא תעשה כל מה שאפשר כדי להצדיק את האמון שנתנו בה.
הבעיה היא שכבר שנים לא נותנים בה אמון. תוקעים אותה עם כיתות ג'-ד'. לא סומכים עליה שתוכל להתמודד עם האתגר שכרוך בחינוכן של כיתות א'-ב'. שם צריך את המורות שאפשר להשוויץ בהן. המרשימות. אלה ששמן הולך לפניהן. שההורים מתפארים בהן כמי שיוכלו להעניק לילדיהם כרית נחיתה רכה במערכת החינוך. שיוכלו להסליל את דרכם וליצוק את החומרים הנכונים שילוו אותם עד לסיום חוק לימודיהם. והשנה, כשהחליטו סוף-סוף לתת לה את כיתה א', היא לא מסוגלת לקום מהמיטה ולהגיע ליום הראשון שלהם בבית הספר.

בן של זונה. אפילו הטיימינג שלו לא יכול היה להיות גרוע יותר.

כשהתקשרה לנחמה המנהלת והודיעה בקול חנוק שהיא מרגישה נורא ולא תוכל להגיע, שמעה בקולה את הרהורי החרטה על שהחליטה לתת לה את התפקיד. בתחילה התלבטה אם לשלוח לה הודעה או לאזור תעצומות נפש ולהתקשר, אבל אחרי שכתבה ומחקה הודעות שניסו לתמצת במילים ספורות הסתרה והצדקה, הבינה שזו משימה בלתי אפשרית. נתקעה ב"אבישי", ולא הצליחה לכתוב אף מילה נוספת. נחמה המופתעת גמגמה בקול מיואש.

"אין סיכוי שתצליחי להגיע? מה אני אומרת לילדים?"

"אני לא יודעת," ענתה בקוצר רוח. רעד בלתי נשלט אחז בה כששמעה את קולה של מאיה שנכנסה הביתה, והבינה שהמשימה של נחמה פחות גרועה מזו שעומדת בפניה.

"ש… שפעת קשה נראה לי," מלמלה. "הם לא צריכים מחנכת שתדביק אותם ביום הראשון. זה אמור לעבוד," וסגרה את הטלפון, מבינה שעכשיו כבר לא תוכל להאשים את נחמה בכלום. שהיא צדקה כשראתה בה ברירת מחדל.

מאיה חצתה ביעף את המרחק הקצר שבין דלת הכניסה לזו של חדרה, כשהיא מנהלת שיחה צעקנית בנייד. "אז אל תבוא. ביוש!" רטנה לפני שנעלמה בכוך שלה וטרקה אחריה את הדלת.
מבטה המאיים של הגולגולת הלבנה שמאיה ציירה בעצמה על דלת חדרה התנוסס למולה. היא התפוצצה מכעס כשגילתה שבתה, שמבלה את מרבית ימיה ספונה בתוך האוזניות ובניתוק מהעולם, יצאה מהבועה ופצחה בפרויקט אומנות בדיוק בכניסה לדירה, ממיטה חורבן על מפעל השיפוץ שרונית יזמה ושהסתיים לא מזמן.
זה לא היה ממש שיפוץ. אחרי כל ההוצאות על הבר מצווה של יואבי נותר להם תקציב מצומצם. אבל היא שכנעה את אבישי שחייבים לשדרג את הדירה, כי הילדים התבגרו וכבר לא יכולים לישון באותו חדר. ושבגיל הזה חייבים פרטיות. הם החליטו לסגור עבור מאיה את החלל בכניסה לדירה. זה שהיה אמור לשמש פינת אוכל, אך בפועל עמד מיותם ושימש בעיקר במה לאגרטל שאכלס את פרחי השישי. ההוצאה הכי גדולה היתה בניית קירות הגבס והתקנת הדלת בחדרון שנולד וצמצם את יתר מרחב הדירה. תחושת קבס מילאה אותה בכל פעם שנכנסה וראתה את הפרצוף המפחיד שהתנוסס על הדלת וגרם לה לחשוב על שודדי ים שמאיימים להשתלט על ספינת הבית שלה. כל כך רחוק מעקרונות הפנג שוואי שניסתה ליישם.
צמצום חלל המגורים חייב את סיוד הדירה. היא קראה במגזיני העיצוב שצבעים בהירים נותנים תחושת מרחב. אבישי התנפל על המשימה בשקיקה. זה נתן לו תחושה שגם לו יש חלק בבניית הקן המשפחתי. שבכל פעם שמסתכלים על הקירות המסוידים, אפשר לרגע לשכוח שרוב הזמן הוא לא נמצא כדי ליהנות מהם. הוא ניצל את אחד מסופי השבוע שבהם היה בבית. דאג לארגן לעצמו סולם מתכת, גלילת צבע ואמבט פלסטיק מלבני. שם בפול ווליום שלמה ארצי ונהנה לראות איך הדירה לובשת חג. היא, כמובן, היללה ושיבחה את התוצאה. נכנסה להביא לו קפה שחור מהביל וריחני עם שלוש כפיות סוכר גדושות ואמרה לו שהוא יותר מוכשר מכל הצבָּעים. ושהלבן השקט הזה, שכעת כיסה את קירות הדירה, באמת משנה את האווירה.
באותה הזדמנות רופדו ספות הסלון הישן בבד דמוי עור, וכריות צבעוניות שנרכשו באיקאה פוזרו עליהן. גם מיטות העץ העתיקות של הילדים הוחלפו בדגמי נוער שהתאימו יותר לילדיה המתבגרים.
יצירת פינת המגורים עבור מאיה חייבה פרידה מכל הצעצועים שהיא שמרה באדיקות. כבר שנים שאף אחד לא שיחק בהם, אבל היה לה קשה להתנתק מהזיכרונות שכל קופסה כזו אצרה בתוכה. זיק של תקווה מופרכת, שאולי עוד ישובו ימים שבהם תשב איתם סביב שולחן העץ ותשליך קובייה, גרם לה להשאיר אותן בחזקתה.
הקופסאות היו מסודרות זו על גבי זו בחפיפה מוחלטת, כאילו לא פתחו אותן מעולם. בעמל רב הקפידה כל השנים לשמור שבאף פאזל לא תחסר חתיכה, ושכל הקלפים, הקוביות או החיילים ישכנו בקופסה הנכונה. כשמסרה את המשחקים למתנ"ס השכונתי בארגזים מדוגמים ומסודרים למשעי, נדהמו העובדים מרמת השימור, ולא האמינו לה שהם משומשים ושלא נרכשו במיוחד.

מאיה היתה מרוצה מהחדר הזעיר שנבנה עבורה, למרות שלא טרחה להודות בכך. המבט הזעוף תמידית עם הגבינים הקפוצים והעיניים שביכרו להימנע ממבט ישיר, נתנו לרונית תחושה שהחיים הם לצנינים בעיניה של בתה. רונית חשה הקלה כשמאיה הסתגרה בחדרה. העדיפה את סימן האזהרה המאוס של הגולגולת על פני המפגש הישיר איתה.
כוס אמא שלו שמתה. בן של זונה. גם להסביר לילדים היא תצטרך לבד. כמו תמיד.
איך עושים את זה? מה אומרים? אבא שלכם זבל של בן אדם? אמא שלכם כבר שנים מחזיקה את הבית הזה לבד, כי הוא מספר לכולנו שהוא גיבור ואמיץ ועסוק בלהגן על המולדת, ועכשיו מתברר שהוא בעצם עסוק בלזיין איזה בלונדינית צעירה ומצודדת?
ואיך מסתירים מהם את העלבון והבושה. ואת תחושת האובדן המוחלט וחוסר האונים. אבל בעיקר את אי הידיעה על איך מתמודדים ומה עושים. כאילו זרקו אותה ללמד נושא שאין לה שום מערך שיעור מוכן עבורו, והיא עומדת מגומגמת מול הכיתה ומרגישה הכי טיפשה בעולם. קטנה, נבוכה ומושפלת.
בתוך הראש התערבבו לה המון מחשבות. כמו סלילי הצמר שאמא שלה היתה מושיבה אותה להתיר ולפרום, עד שהיו מגולגלים כל אחד ככדור נפרד. אבל היא לא הצליחה למצוא אפילו קצה חוט כדי לראות איך יוצאים מהסבך. הרגישה מוצפת. כאילו מצב הצבירה שלה השתנה והיא הפכה נוזלית, ואין בה מולקולות שמחזיקות משהו. זולגת מעצמה ומתפזרת מבלי שיש לה לאן להיקוות.

דלת חדרה של מאיה נפתחה, והיא יצאה ממנו ופסעה לכיוון המטבח. רונית ראתה שהיא מציצה בה מזווית העין, אך מתעלמת ממנה בהפגנתיות. היא נעמדה מול המקרר, פערה את שתי כנפיו לצדדים והגתה בו. האור שבקע ממנו צבע בלבן את פניה הבוהות והחוויר אותן עוד יותר. רונית, שבדרך כלל היתה מלווה את הטקס הזה בצעקה "כל הקור בורח. תסגרי אותו כבר" – דממה וחיכתה לטריקת הדלתות שהיתה סופו הידוע מראש.
היה ברור לה שזה בגללה. שמאיה מפחדת להיראות כמוה. היא ראתה את המבט המבועת בעיניה בכל פעם שטרחה להסתכל עליה. מבט של גועל שנמהל בזלזול. השידפון שטיפחה נועד להבטיח שלה זה לא יקרה. לא פעם היתה לה הרגשה שמאיה פשוט מתעבת את כל מה שקשור בה. כל שיחה איתה כללה ויכוחים אין-סופיים. על כל דבר. מתי לחזור הביתה. מתי להכין שיעורים, אם בכלל. עם מי להסתובב. מה לאכול. זה היה מתיש. היא תהתה מה עשתה לא נכון ומדוע אין לה ילדה כמוה, צייתנית ומרצה, שמעולם לא הרימה את נס המרד, ועשתה בדיוק את מה שההורים שלה ציפו ממנה, או בעיקר לא עשתה כלום. לא התנסתה ולא יצאה ולא התרועעה, והתחתנה עם הגבר הראשון שרצה בה, רק כדי להשביע את רצונם. ולמה מאיה מקשה עליה כל כך עם המרדנות וההתרסות הבלתי פוסקות.

עם אבישי היו למאיה יחסים אחרים לגמרי. מעוררי קנאה. הוא היה מושא הערצתה. כל מה שעשה היה מושששש. "אבוש" ו"אבוש" עם הקול המאנפף והמעצבן הזה. הוא היה כרוך אחריה והיא אחריו. רונית ייחסה זאת לכך שהוא לא חינך אלא רק פינק. אך בינה לבינה ידעה שהוא מהווה עבור מאיה מקור לגאווה. כשהיתה צריכה להציג את המורשת המשפחתית בפרויקט בת המצווה, דאגה שיזמין אותה עם עוד שתי חברות להתארח בבסיס שעליו פיקד אז בגבול הצפון. רונית ידעה שמבחינת מאיה, שום דבר שהיא עושה הוא לא משהו שכדאי להציג בפני העולם. חינוך ילדים בבית הספר היסודי אינו עניין להתפאר בו. אבל אבא שמסכן את חייו ומגן על גבולות המדינה הוא הרי מורשת במיטבה.

גם ביחסיה עם יונתן, החבר בן השמונה-עשרה שלה, היא שיתפה רק את אבישי. היתה מחכה לטלפונים ממנו כדי לספר לו איפה היו ומה עשו, ושלחה לו בכל הזדמנות תמונות סלפי שלהם חבוקים ומשורבבי שפתיים.

כשמאיה נולדה, היא היתה כל כך מאושרת מהרעיון שיש לה בת. חשבה שתחלוק איתה בגדים וסודות. והנה המציאות טופחת על פניה. לא בגדים ולא סודות. כלום היא לא חולקת איתה חוץ מאשר את התלונות. היא אשמה בכל מה שלא תקין בעולמה של מאיה. למה לא קנית לי את השמפו עם הקרטין ולמה לא כיבסת לי את הגוזייה הכחולה ולמה אין בבית מאכלים דלי קלוריות. מצעד בלתי פוסק של חוסר שביעות רצון מעצם קיומה ומכך שהיא לא משרתת אותה כמצופה.
אבל רונית ידעה שהיא לא יכולה להאשים אותה על התלונות. היא הרי הרגילה את הילדים שהיא שפחה חרופה, שעומדת לרשותם בכל עת ולכל גחמה. שהשיעורים שנותנים להם בבית הספר הם בעצם המטלה שלה. זו היתה הוראת קבע שנולדה עם כניסתם למערכת החינוך, והיא טרחה לפרוע את השטר הזה מדי יום ביומו. היה לה חשוב שיהיו תלמידים טובים. שישקיעו בלימודים. קיוותה שתוכל להתפאר בהישגים שלהם ודאגה שיהיו הישגים, גם אם לא היו שלהם.
היא העדיפה לשכוח שלא היא ולא אבישי היו תלמידים מצטיינים, ושאף אחד מהם לא זכה לעזרה כזו בבית. האשימה את הוריה בָּאי-הצלחה שלה בלימודים, שהובילה לכך שמעולם לא היו לה שאיפות גדולות מעצמה. הצדיקה את הטיפול הצמוד שלה בילדיה בניסיון לתקן את העוולות שנגרמו לה. לתת להם עתיד טוב יותר. הסיעה אותם לכל מחוז חפץ בכל שעה. יום או לילה. קרוב או רחוק. הבינה שהתפקיד שלה הוא לחפות על כך שאבא שלהם הוא נוכח נפקד. שצריך לפצות אותם על הבחירה שלו לחרף את נפשו וכל השיט הזה.
היא ניסתה להצדיק את תודעת השירות הגבוהה שאליה הורגלו ילדיה בכך שהיא לא יכולה לדרוש מהם לעמוד בדרישות המוגזמות שלה. הצורך שלה בסטריליות מוחלטת של הבית הוביל לכך שעוד בטרם הסירו את בגדיהם, הם נאספו ומוינו בקפדנות גדולה. קצתם כובסו בעדינות ביד ונתלו בזהירות על מסעדי הכיסאות כדי לוודא שלא ייכתשו עם בגדים אחרים בפרעות מכונת הכביסה. גם בגדים שהיתה מוכנה להכניס לתוף הקשוח המסתובב הופרדו לפי סוגי הבד והצבעים, כדי שחלילה לא יחברו מכנסי הג'ינס של הילדים אל המגבות הצחורות, שכביסה מתאימה הותירה אותן רכות, ריחניות ובוהקות מלובן. ואז הכול גוהץ. ללא הבדלי דת, גזע ומין. חזיות ותחתונים, חולצות טריקו, מצעים, וכמובן כל מה שנהוג יותר לגהץ, ובמיוחד המדים של אבישי שקפלי הגיהוץ שלהם היו ישרים יותר מכל שורת חיילים במסדר. היא לא היתה מוכנה להכניס לארונות בגדים שלא עברו טיהור נוסף תחת כבשנו של מכשיר האדים האימתני שלה. זה שפיתחה איתו ידידות מופלאה, והיה מרגיע אותה בזמן שכבש את הבגדים שהניחה תחת כובד משקלו.
אף אחד לא היה מסוגל לעמוד בסטנדרט סידור הארונות שלה. את השיטה המובנית לקיפול הבגדים באופן שייצרו שורות מסודרות לפי צבעים ולפי גדלים, אי אפשר להעתיק. היא ידעה לייצר מכל בגד תבנית מדויקת שהתכנסה למלבן בעל גודל אחיד. והארונות הריחניים הציגו לראווה בגדים מהונדסים שיצרו מגדל צבעוני שהיתה בו חפיפה מוחלטת. גם בנושא הגרביים היתה לה תוכנית סדורה. הם כובסו כשהם מכונסים זה בזה, ואז נתלו על החבל באמצעות אטב אחד כדי שלא ימצאו עצמם בבדידות. לבני המשפחה היה ברור שעוד לא נולדה העוזרת שתוכל לנקות את הבית ברמה הנדרשת.
אבישי העריץ את כישורי הניקיון שלה. ידע להתפייט בפניה על קנאת חבריו לבסיס, בעת שהוא פותח את הצ'ימידן הממורק שלו וניחוח משכר של מרכך הכביסה העוצמתי בוקע ממנו. איך הוא נהנה לשלוף בכל בוקר את סט המדים המגוהץ למשעי, ואיך רכות המדים וניחוחם עוטפים אותו ממש כאילו הוא מחובק על ידיה; איך הוא מוציא את הסדין עם הגומי שמקופל עם השמיכה הקלה התואמת אל תוך מארז שקוף שנראה כמו מעטפה, ומתכרבל בתוכם אחרי לילות של חילופי אש ואימה.
הבקרים שבהם היתה מקבלת ממנו הודעה, שבה כתב "הריח שלך עליי אהובה שלי" עם שלושה לבבות אדומים לקינוח, או "מרגיש את החיבוק שלך אפילו שאת רחוקה. קוסמת שכמוך" – הקפיצו את הלב שלה לשמים. מילאו אותה גאווה על כך שהיא טובה בלטפל בו ולדאוג לו, ושהוא יודע להעריך את זה.
תמיד נתן לה להרגיש שהיא האישה האידיאלית מבחינתו. שהכול בה מושלם בעיניו. גם כשעלתה במשקל ושיתפה אותו ברצון שלה לרזות, דאג להרגיע אותה ואמר שגברים אוהבים כשיש מה לתפוס. שהדוגמניות השדופות זה נחמד בפרסומות, אבל הוא מעדיף אישה אמיתית, עם חזה וישבן שאפשר לחפון. שהדקיקות ממש לא מגרות אותו. שהוא מחכה לסופי השבוע כדי להתחפר בגוף שלה, ושזיכרון החמוקיים הדשנים שלה מחזיק אותו כל השבוע.
האוצרות שלי, הוא היה מכנה את שדיה הגדולים ומספר לה בשיחות הטלפון הליליות כמה היה רוצה ללטף אותם עכשיו, במקום לשכב מתחת לשמיכה הצבאית הדוקרנית.

אבישי. היא גלגלה את שמו על הלשון. הצליל שלו היה רך וגם גברי. כמוהו ממש.

זה לא הסתדר לה. היא חשבה שהיא מכירה אותו. לרגע לא פקפקה באהבה שלו אליה. חשבה שהיא מקבלת אישורים למכביר לכך שהיא חשובה לו. איך הוא היה יכול לעשות לה את זה? איך הוליך אותה שולל? ומה היא תעשה עכשיו?
מראש היתה צריכה להבין שהוא לא יסתפק בה. שכמו שהוא אוהב לכבוש מקומות, להשתלט עליהם ולנצח בקרבות שהוא מפקד עליהם, כך ירצה לכבוש עוד נשים. ושהעובדה שבחר בה טובה מכדי להיות אמיתית.
כמה זמן זה כבר נמשך? ומי זו האישה שהצליחה לשבות את לבו? היא חייבת למצוא אותה ולהרוג אותה. אבל היא לא יודעת איך הורגים. ואפילו איך למצוא אותה היא לא יודעת. היא כעסה על עצמה שלא הבחינה בדבר. שאפילו לא הרגישה מאוימת. שהיתה כל כך בטוחה באהבתו. שנתנה לו לשטות בה.
הטלפון של מאיה צלצל. רונית ראתה אותה מסתכלת על הצג, מניחה את הטלפון על השיש ונותנת לו להמשיך לפצוע את השקט.

היא החרישה. ניסתה לזייף שגרה. המשיכה לרבוץ על הספה ולבהות ברגליה הדקיקות של בתה שהסתיימו במכנסי ג'ינס שחורים קצרצרים. אחת מכתפיות הגופייה השחורה שלבשה השתפלה על כתפה, והעגיל הכסוף שהיה נעוץ בפופיק השקוע שלה בצבץ בחיץ החשוף שנפער בין המכנסיים הנמוכים לגופייה הקצרה.

"נפרדתי מיונתן," מאיה אמרה פתאום בקול חלש, כאילו לעצמה, והמשיכה לבהות בטלפון המצלצל.
רונית המשיכה לשתוק. רק זה חסר לי, חשבה לעצמה.
"מה קרה?" היא שאלה כשהשקט הכביד, מוציאה בקושי מילים וכובשת את הבכי המאיים להתפרץ.
"נגמר," מאיה ענתה בקצרה, נשענת במרפקיה על האי שבמטבח ונועצת עיניים בארונות הלבנים.
רונית החרישה. המילה "נגמר" התגלגלה בפיה והיא פירקה אותה לגורמים. מנסה להבין מה היא אומרת על החיים שלה עכשיו. שלא יחזרו להיות כפי שהכירה אותם. שנשברו לרסיסים שלא ניתן להדביק. המשפחה שיצרה עם אבישי היתה הבועה שממנה שאבה את החמצן שלה, ועכשיו הוא ניפץ אותה. הותיר אותה בלי אוויר לנשימה. איך תוכל לחיות בלעדיו? כל מה שיש לה בעולם זה אבישי והילדים, ואם תיפרד ממנו לא יהיה לה דבר. רק בדידות וריק ואפסות.
"למה?" שאלה לבסוף.

"את לא אהבת אותו בכלל," מאיה רטנה והתיישבה בלאות לצדה.

"מה פתאום," רקותיה הלמו, והיא תקעה בהן שתי אצבעות ועיסתה אותן מעט.
"כי זה נכון."

"את טועה. אני מאוד מחבבת אותו." רונית פשטה את זרועה ואספה לחיקה את מאיה, שהגיבה בהצטנפות זהירה.

"ממש," הפטירה בקול חנוק לתוך גופה של אמהּ.

"את החלטת להיפרד?" רונית העזה לשאול וליטפה ברוך את שערותיה הדקות של מאיה.
"אה… כן. אני… חושבת ש… הוא כבר לא אוהב אותי."

"מה גורם לך לחשוב כך?" רונית שמעה בקולה את ההיגוי המורתי שכל כך רצתה להיפטר ממנו.
"זה… ככה אני מרגישה." מאיה נעה בחוסר נוחות.

רונית גלגלה על אצבעה את שוליו של זנב הסוס שלה.
"אמרת לו את זה?" שאלה בזהירות.

"לא, באמת?" מאיה נעצה בה מבט מצמית.

"כשלא אומרים דברים, קורות תקלות," רונית ענתה בעייפות והחזיקה את עצמה שלא לפרוץ בבכי.

"אני שונאת אותך. את לא מבינה כלום," מאיה התפרצה כלפיה בזעם, ניתקה את עצמה מחיבוקה והחלה להתייפח בקולות חנוקים.
"אני בסך הכול מנסה לעזור," קולה של רונית נשבר, וגם ממנה פרצו געיות של בכי שהרעידו את גופה.
"למה את בוכה?" מאיה השתאתה לנוכח נהרות הדמע שדלפו מעיניה של אמהּ.
"לא משנה," רונית מלמלה בקול חנוק ואחזה בראשה שאיים להתפוצץ מרוב כאב.
"די. אמא. תפסיקי. אני מצטערת. את יודעת שלא התכוונתי," מאיה חזרה להתיישב לצדה והטביעה את דמעותיה בזרועותיה החשופות.
רונית הליטה את פניה בידיה.
"מה קרה לך?" מאיה תמהה.
"סתם… לא חשוב."
"נו, מה קרה?" מאיה התעקשה במה שנראה כמו אכפתיות לא אופיינית.
"אבא קצת הרגיז אותי," נפלטו ממנה המילים לפני שהספיקה לסכור את פיה.
"מה, הוא עוד פעם לא מצליח להגיע בסופ"ש?" מאיה ניסתה לבדוק את האפשרות ההגיונית בלי שידעה שהעולם ההגיוני שרונית הכירה התפוגג.
היא לא הצליחה להשיב.
"די, מאמי. יהיה בסדר. כולם יודעים שאתם זוג נדיר."
"מה נדיר?" רונית ניסתה לנשום ולחזור לתקשר עם בתה.
"גם יונתן אמר לי שהוא לא מכיר זוגות כמוכם. שאתם זוג יונים."

"ואיך הגעת למסקנה שיונתן לא אוהב אותך?" רונית התנפלה על ההזדמנות ששמו של יונתן עלה שוב כדי להעביר את הכדור למגרש של מאיה. היא נמנעה מלהזכיר את המודל המעוות של הוריו, שהשתמשו בילדיהם ככלי ניגוח במאבק הגירושים המכוער שניהלו.
"הצעתי לו ללכת לעשות קעקוע משותף, עם השמות של שנינו, והוא לא הסכים," מאיה נידבה.
"מה פתאום קעקוע? לא מספיק לך הפירסינג הזה? את עוד לא בת שש-עשרה!" רונית התעשתה לרגע והודיעה בפסקנות, "אני לא מסכימה." ואז הוסיפה, "חוץ מזה, הוא צודק. אתם ממש צעירים ואין סיבה להטביע בגוף שמות שאולי בעתיד…"
"הנה, זה למה אני לא משתפת אותך. את אף פעם לא איתי," מאיה התלוננה, ונראה שהווידוי של אמהּ נשכח ממנה כהרף עין.
"זה לא נכון." רונית חזרה להשקיע את אצבעותיה ברקות בניסיון למוסס את הכאב.
"בדוק. אני לא מספיק טובה בשבילך." ורונית הצטמררה למשמע המשפט שהיה הכותרת למכלול הטענות שהיא עצמה החזיקה כלפי אמהּ.

כשמאיה נולדה, היא הבטיחה לעצמה שתגדל אותה אחרת. שתיטע בה ביטחון בעצמה ובכישוריה. שתדע לטפח אותה ולעזור לה להכיר בערך עצמה. שתתקן בהורות שלה את כל מה שהכעיס אותה באופן שבו גידלו אותה. שתחסוך ממנה את התחושה שהיא לא מוצלחת. והנה מתברר שלמרות המאמץ שלה לא לשחזר את פגמי ההורות של אמהּ, מאיה סובלת מאותה תחושה ממש.

"למה את אומרת את זה?" ניסתה לאסוף את עצמה, ולא הבינה איך למרות ההשתדלות הרבה המסרים שחשבה שהיא מעבירה לא נקלטו ומשהו השתבש בתשדורת.

"כי שום דבר שאני עושה לא בסדר מבחינתך." רגלה של מאיה תופפה במהירות על הרצפה.

"את מדברת? יש משהו שאני עושה שאת מצליחה לסבול?" רונית הרגישה שמשחק החבטות הזה הוא הרבה מעבר לכוחותיה כרגע. "אתם ואבא שלכם מצאתם לכם משרתת. וגם היא לא מספיק טובה מבחינתכם. אף אחד מכם לא מעריך אותי. אף אחד מכם לא רואה אותי." רונית התרוממה מהספה בצליעה וניסתה לשחרר את האיבון שאחז בשריריה.

היא נעמדה מול תריסי הפלסטיק בגבה למאיה, שנותרה מונחת על הספה. היא הצליחה להבחין בשכבה דקה של אבק שטרם נוקתה, והרוגז התיישב בתוכה. שוב נדדו מחשבותיה אל אבישי. האם כל מה שחשבה שיש לה הוא אשליה? האם ההנחות שלפיהן חיה, כאילו הצליחה לבנות לעצמה זוגיות שיש בה אמת ואהבה, היו מקסם שווא?

"די. מה זה המרמרה הזאת?" מאיה התרוממה מהספה, אך לא ניגשה לעמוד לצדה, אלא נותרה לצפות בה מרחוק, משקיפה מבעד לתריסים אל החושך שהחל לכסות על שוליו של היום הסגרירי שנכבש על ידיו אט-אט.

"זו האמת. אף אחד במשפחה הזאת לא סופר אותי," היא לקחה נשימה ארוכה והוסיפה, "אבל אני אשמה."
"מה פתאום," מאיה ענתה והתקרבה אליה מאחור בזהירות.
רונית חשה את הגוף הדקיק שלא נגע בה. ניחוח הבושם העדין שבו השתמשה מאיה השתחל אל נחיריה. יד נטולת משקל הונחה על כתפה, והמצח הושען על השקע שבין שכמותיה. חמימות ההתרפקות של מאיה החזירה אותה אל נועם ימי ילדותה. אז עוד נהנתה להתערסל בחיבוקה העוטף והרך, ולא נטרה לה על משמניה או על עצם קיומה.
גופה של רונית התרכך ונרפה, עד שכמעט איבדה את אחיזתה. היא נאלצה להישען על הקיר הסמוך. מאיה נצמדה עוד קצת אל אמהּ ואמרה בשקט, כשגם היא בוהה ברחוב שמחוץ לתריס המאובק: "יש לי רעיון. אולי נלך את ואני לעשות קעקוע ביחד?"
"נראה לך? כל המחטים האלה מלאות זיהומים," רונית הזדקפה, ובתנועתה הסיטה מעצמה מעט את נוחם מגעה של מאיה.
"מה זיהומים? כולם עושים ולא קורה להם כלום," מאיה חזרה להזיז את רפפות התריסים פנימה והחוצה, ואור פנסי הרחוב שהחלו ניצתים הבהב על פניה.
"מי זה כולם? רק ערסים עושים קעקועים." התנועה המונוטונית הוציאה את רונית מדעתה.
"את רואה," מאיה פנתה אליה בתוכחה, "את כל הזמן שופטת, במקום שתשמחי שאני מציעה לך לעשות משהו שהוא של שתינו."
רונית עיסתה את עורפה והרהרה בדברים. היא צודקת, חשבה לעצמה. אמנם הרעיון שמחט תחדיר לעורה דיו שתיוותר בו לעד נשמע לה מזעזע. גם הכאב הפחיד אותה. היא לא ראתה שום סיבה לקשט את עצמה. זה נראה לה פאתטי. זונות שמפרקות משפחות עושות קעקועים. לא נשים כמוה. אבל הדברים של מאיה המשיכו לענות אותה. דקירות קטנות ומציקות שכמו ניקרו בראשה.
ומי בעצם אמר שזה לא בסדר לעשות קעקועים? למה לא לנסות? אולי אם תעשה קעקוע, אבישי יחשוק בה ולא יחפש נשים אחרות? פתאום יראה אותה באור אחר. צעיר יותר. רענן. ולמה שלא תהיה קצת יותר קלילה. מעניינת. פרועה. ואולי הגיע הזמן שלמאיה תהיה אמא שלא כולאת אותה בכלוב החרדות של עצמה.
הקולות בראשה נעו במעגלים. סובבים סביב עצמם. לרגע חשבה לומר למאיה שהיא מסכימה. לזרום עם הרעיון שמעולם לא העלתה על דעתה שתרצה לבדוק. אך מהר מאוד נמשכה אל תהום הפחד מהזיהום ומהמחלות ומכך שלא תוכל להתחרט על הריקוע התמידי של העור. בעיקר לא ידעה איך תוכל להצדיק את השיגעון הזה מול אמא שלה, ואיך תתמודד עם התגובות בחדר המורים.
היא ניגשה למטבח, הוציאה מהארון ספל לבן עם עיטורי פרחים שקיבלה באחת ממסיבות הפרידה מהורי התלמידים ושאלה את מאיה, "רוצה נס? אני מכינה לעצמי."
"טוב," הסכימה הילדה בקול חלוש.
היא פתחה שוב את ארון הכוסות ושלפה ממנו ספל נוסף. מילאה את קומקום הנירוסטה במים והפעילה אותו, ממתינה בסבלנות שירתחו. "אני שמה לך קצת חלב. רק קצת. טוב?"
מאיה לא ענתה.
רונית הניחה את שני הספלים על האי והתיישבה על הכיסא הגבוה מול הכוס עם הקפה הבהיר יותר.
מאיה ניגשה והתיישבה מול הספל עם הקפה הדלוח שהיתה מוכנה לשתות.
"אז מה, אבא לא יחזור לשבת?" היא שאלה אחרי שכל אחת מהן הרכינה ראש אל הספל שלה.
"אני לא יודעת. נראה לי שלא," רונית ענתה מיד, ואז הוסיפה בפרץ ספונטניות, "אני רוצה לעשות קעקוע איתך. מתי נלך?"
"וואלה. את אמיתית?"
"כן. בא לי," רונית לא האמינה שהמילים האלה בוקעות מפיה.
"אז נלך יחד? איזה קולית את!" מאיה הוסיפה בהתלהבות, "יואו אימוש…"
רונית נתנה לקפה לגלוש במורד גרונה, לחמם אותה מבפנים עם צליל ה"אימוש" שאינו מתרונן באוזניה בדרך כלל.