שנת היובל, פרק ראשון

בדרך כלל אני אוהבת את נובמבר. זה החודש שבו אני חוגגת
את יום ההולדת שלי. את נובמבר אני אוהבת יותר בניו יורק. הסתיו בארץ אפור ובניו יורק הוא מרהיב. מרחיב את הלב. כשאני יוצאת בכל בוקר לרוץ בסנטרל פארק, כמעט אף פעם לא גשום. לרוב האוויר צלול וצבעי השלכת מקשטים אותו, כדי שגם הוא יוכל להשתתף בהכנות של העיר הרוחשת לקראת חגיגות סוף השנה האזרחית. אז כבר יישרו העלים והפארק ייצבע בלבן ואת נשורת העצים באדום, כתום וצהוב יחליפו שלדי עצים עירומים וקור מקפיא.
מה לי ולריצה? אני שואלת את עצמי כמעט בכל בוקר כשאני משחילה את גופי אל בגדי הספורט ויוצאת אל מרחבי הפארק.
התחלתי לרוץ אחרי שאמיר מת.
אני יודעת שזה נשמע מופרך. הוא הרי מת באמצע ריצה בפארק.
חטף דום לב ועד שהגיע האמבולנס כבר לא היה מה לעשות. שנים הוא ניסה לגרור אותי לרוץ איתו. חשב שאולי זו תהיה הפעילות שנסכים לעשות יחד. אבל אני התנגדתי. אמרתי לו שזה לא בשבילי, שאני לא רוצה לקצר את השרירים ולפגוע בגמישות ושהגוף שלנו לא נועד לריצות. שזה לא בטבע שלנו.
נו, אז אמרתי. והוא מת. ואני צדקתי. הניסיון הראשון לגרום לי לרוץ הגיע בשלהי השבעה. יואב, חבר של אמיר שעבד איתו בבית־החולים וגם נהג לרוץ איתו בסופי שבוע, העלה את הרעיון. הוא הקפיד להגיע לשבעה מדי יום, מצויד בקופסת עוגיות מהקונדיטוריה, שהייתה במרכז המסחרי שלצד בית־החולים. הוא אפילו טרח להחליף את המראה המרושל וחסר הטעם שאפיין אותו בבגדים שהושקעה בהם תשומת לב והציע שאחרי שאתאושש אבוא לרוץ איתו, כי הוא צריך את התמיכה שלי. אמר שהוא לא יודע איך יוכל להתמודד עם החלל שייווצר לו בריצות הארוכות שנהג לחלוק עם אמיר. זה היה די שקוף. בשיטת ה"בוא תעזור לי" משתמשות גננות להפעלת זאטוטים וגם עליהם זה לא תמיד עובד. אבל הוא לא הרים ידיים. אחרי שהבין שהניסיון לגייס אותי לריצה משותפת כדי להקל על חסרונו של אמיר לא מצליח, הוא התחיל לטרחן בהסברים, שלא היה לי כוח לשמוע, שריצה זה תהליך טיפולי ושהוא מאמין שאם אתחיל לרוץ זה יעזור לי להתמודד עם המצב. אבל גם שינוי הטקטיקה לא גרם לי לשנות את עמדתי. אף על פי שהייתי במצב של ורטיגו מוחלט שערפל את עיניי מלראות את העולם באופן ממוקד, היה לי ברור שיואב לא מתכוון לעצור בריצה ושיש לו תוכניות נוספות לגביי, במיוחד כשרק חודשים ספורים קודם לכן הוא התגרש מאשתו, אחרי שגילתה שאת לילות התורנות הארוכים הוא ניצל לא רק כדי להציל חיים או להקל את מכאובי החולים. הסברתי לו שאני עוד צריכה לעכל ושזה נורא טרי, ותיבלתי בעוד קלישאות רק כדי לנפנף אותו. אבל אני חושבת שבעיקר לא רציתי שמישהו יגיד, שזאתי, עוד לא התקררה הגופה של בעלה והיא כבר "עושה ספורט" עם גברים אחרים. זו הייתה תקופה שהשאלה מה חושבים עליי העסיקה אותי. לא רציתי שירחמו עליי, ועם זאת ייחלתי לכך, כי לא ידעתי איך לרחם על עצמי. לפעמים נהניתי לתפוס אנשים מתלחשים מאחורי גבי. מספסרים בטרגדיה שלי כנושא שיחה פיקנטי. נאלצתי להודות שגם אני עשיתי כך לפני שנפלה עליי האלמנות. בוחשת באסונם של אחרים כדי לצבוע את חיי בצבעים ורודים יותר, ועכשיו גם אסונות של אחרים לא עזרו לי. העדפתי להתבוסס ביגוני ולא נעתרתי לניסיון של יואב למשות אותי מביצת הדכדוך ולגרום לי לרוץ איתו. הכניסה שלי לעולם הריצה הגיעה בסופו של דבר בזכות נעמה הפסיכולוגית. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לטיפול. לא כל כך הבנתי איך שיחות עם אדם זר לחלוטין שלא מכיר אותי אמורות לעזור. אבל נכנעתי ללחץ הקבוצתי שהופעל עליי והעדפתי לקבל את ההמלצות ללכת לטיפול מאשר להצדיק סרבנות מול כל שוחרי טובתי. הפגישות איתה היו נעימות בסך הכול. היא נראתה לי כבת שישים אבל כזאת שחשוב לה שידעו שהיא גם יפה וגם חכמה. השיער הבלונדיני שלה היה צבוע בקפידה ואף פעם לא תפסתי אותה בלי פן מסודר, שעיצב את שערה במין מסגרת סגלגלה סביב פניה המוארכות. שפתיה היו משוחות בצבע חום כהה ועיניה המאופרות בכבדות שיוו לה מראה מסתורי ותיאטרלי. ניחוח של מבטא אנגלוסקסי השתרבב לדיבורה והיא השתמשה בביטויים באנגלית לא מעט. היו לה משקפיים בעלי מסגרת עץ חומה שהיא הרכיבה והסירה באופן שלא אפשר לי להבין מה בעיית הראייה שלה. הקליניקה שלה הייתה בקומת הכניסה של בנין באוהאוס תל אביבי ששומר להפליא. דלת עץ חומה כבדה, שבתוכה שולבו רצועות זכוכית מלבניות, הובילה למבואה בעלת תקרות גבוהות שממנה יצאה דלת צנועה, שנפתחה לחדר רחב ידיים ומואר, שחלונות גדולים השקיפו ממנו אל השדרה עם עצי הפיקוס גדולי המידות.
החדר היה מעוצב כמו שהנחתי שנוהגים לעצב חדרים כאלה, באופן שנועד להשרות נינוחות. שתי כורסאות בצבעי חרדל שהשתלבו היטב עם השטיח הפרסי שכיסה את הרצפה, כורסה נוספת מעור בצבע חום עמוק, שהשונות שלה הבהירה איפה כל אחד אמור לשבת, ותמונה של פינה באוש על הקיר. בהתחלה לא הבנתי מה כללי המשחק ואיך זה עובד. היא שתקה וגם אני. קצת קלקלתי לה את התרגיל הזה, שהבנתי שהם עושים כדי לגרום למטופל לתנות את צרותיו. חשבתי לעצמי שבטח די
משעמם לה ושסביר להניח שבזמן שהיא שותקת כדי שאני אדבר, היא מארגנת בראשה את רשימת המצרכים שהיא צריכה לקנות לארוחה המשפחתית בסוף השבוע. אבל אחרי כמה מפגשים דלילי מילים, היא העלתה את רעיון הריצה וטענה שספורט מחזק את הנפש. חשבתי שהיא צוחקת עליי. כרקדנית לשעבר, פעילות גופנית הייתה דבר ברור מאליו. הקפדתי על צעידות יומיות בחוף הים ותרגלתי פילאטיס ויוגה, ונוסף על כך השתתפתי בשיעורי ריקוד כדי לשמר משהו מעצמי. אבל נעמה לא התרשמה ואמרה שאנחנו
צריכות לחשוב על שינוי. את ההצעה הראשונה, טניס, פסלתי מייד. אני, שכל חיי הקפדתי לשמור על הסימטריה של הגוף ושינקתי בכל שנות הריקוד הארוכות את המסר שהגוף הוא מקדש שלטובתו יש להקריב קורבנות, לא הייתי מוכנה לעסוק בספורט שמפעיל צד אחד יותר מהשני ומפר את האיזון. היא הביטה בי במבט מלא עומק והנהנה
בסבלנות, ואז הציעה שאצטרף למשחק קבוצתי כלשהו. זה היה רעיון שהייתי מוכנה לנסות ואפילו הצטרפתי לכמה מפגשים של קבוצת כדורשת הנשים של רמת אביב, אבל הקבוצתיות הזו העיקה עליי. חבורת הבנות, המקסימות כנראה, צבאה עליי באישית לוחצת וגרמה לי להזדרז ולפרוש ולהסביר לנעמה שזה לא מתאים. כבר במפגש הראשון נדבקה אליי רחלי, שניסתה לקבוע איתי לקפה והציעה שניפגש אחרי האימון. היא לא מצאה חן בעיניי. גוצה עבת בשר בעלת קול רועם ושיער קצוץ. לא יכולתי לסבול את המנהג שלה לגעת בי בכל הזדמנות. היא הייתה מדברת איתי ומניחה את ידה על הירך שלי או על זרועי, וזה הגעיל אותי. ניסיתי לחמוק מההזמנות שלה בכל מיני תירוצים. לא הבנתי למה היא חושבת שזה שבעלי נפטר יגרום לי לעבור צד ולחשוק בנשים. ניסיתי לרמוז בעדינות שאני לא בעניין, אבל אחרי שהיא התחילה להציף אותי בהודעות בסלולרי ולעקוב אחריי בחדר ההלבשה ולהסתכל על גופי במקלחת המשותפת במבטים עוגבניים, הבנתי שאני חייבת לברוח.
ואז העלתה נעמה את רעיון הריצה. היא הסירה את משקפיה, מיקדה בי את מבטה ואמרה ברצינות רבה איזה משפט שנראה לי מתאים יותר לכל מיני מנטורים רוחניים של כושר ובריאות,
destination" a not journey, a is ."Running אני לא מבינה כלום בפסיכולוגיה. זה נראה לי ממבו ג'מבו של אנשים שמתהדרים במקצוע שאף אחד לא יודע מהו בעצם. כמו כת סודית. הם מדברים בשפה שרק הם מבינים ואנחנו, פשוטי העם, צריכים להאמין להם שהם יודעים מה הם עושים. אבל גם בלי להבין בפסיכולוגיה, היה לי ברור שהרעיון הזה של הריצה הוא לשלוח אותי להתמודד עם הטראומה פנים אל פנים. להחזיר אותי לנקודת המפתח שבה הכול התערער ומשם להתחיל לבנות את עצמי מחדש.
נעמה טענה בלהט שזה בכלל לא העניין.
"יעלי, אנשים רוצים שמשהו ישנה להם את החיים בלי להתאמץ. זה לא קורה מעצמו. כדי לעשות שינוי צריך להתאמץ, וזה מה שריצה מכריחה אותך לעשות. את תתחילי לרוץ וזה יגרום לך להרגיש מסוגלות ושליטה. זה יהיה מקום של מפלט. תוכלי להיות עם עצמך, לעבד דברים, להתנתק מהרעש שמסביב. זה
יעשה לך טוב".

אז התחלתי לרוץ. גם נעמה חשבה שהכי נכון יהיה שאצטרף לקבוצת ריצה ושפעילות עם אנשים אחרים תגרום לי לצאת מהמחילה שנכנסתי אליה. אבל אחרי ששמעתי שקבוצות הריצה של היום תפסו את התפקיד של ריקודי העם של פעם, ושבעצם כמעט כולם שם בשביל
לחפש פרטנרים לסקס, החלטתי שזה לא בשבילי. לכן בחרתי לרוץ לבד. בהתחלה היה לי נורא משעמם, אבל
כשחזרתי לנעמה והסברתי לה שאני מתכוונת לפרוש גם מהריצה,
היא אמרה לי: "את לא פורשת. ההתחלה קשה ואת לא נהנית, אבל יש לי רעיון למשחק שישנה לך את כל העניין של הריצה. בכל יום שאת רצה את עוקבת אחרי רץ אחד, גבר או אישה, ומנסה לנחש מה הוא עושה בחיים. אבל לא סתם. תנסי לראות אם יש משהו במה שהוא לובש, בתספורת, באביזרים או בהתנהגות, שיכול לתת לך רמז".
ומאז אני משחקת את המשחק הזה. משחק הניחושים. אני רצה עם אוזניות, מקשיבה למוזיקה, בדרך כלל כזו שגם אפשר לרקוד איתה, ומסתכלת על מי שחולף על פניי. הרגליים טופפות על השבילים בקצב קבוע ואני מתבוננת בעוברים ושבים.
מנסה לתפוס את אישיותם בשבריר השנייה שבו אעבור על פניהם, כמו משחק זיכרון כזה, שבעיקר מכניס המון מחשבות לראשי, אבל
מחלץ ממנו את אלה שמתרוצצות בו כל הזמן ומטרידות אותי. מחשבות שבגללן אני קמה בבוקר עם מועקה תמידית, שהניסיונות
להניס אותה למקומות אחרים מצליחים לרגעים בלבד.
רגל עוקבת אחר רגל, הן נוגעות לרגע ומרחפות כדי להתקדם, לא ברור לאן, ואני מתמסרת למוזיקה ולקצב ובוחנת את כל מי שעיניי פוגשות. מצלמת אותם בהבזק העין וקולטת בדרך כלל את קווי המתאר בלבד. גובה, צבע, מוצא ולרוב את הבגדים שהם לובשים.

אני מעדיפה את אלה שמתהדרים בבגדים מקצועיים ומאובזרים. אף פעם לא הבנתי את אלה שרצים בטי שרט הישנה והבלויה ובמכנסי הטרנינג המהוהים. קשה לי להבין אנשים שמתאמצים לצאת לרוץ, אבל לא טורחים להחליף את הפיג'מה. הרצים שמתקשטים בבגדים זרחניים וצבעוניים ומשדרים סגנון ייחודי חביבים עליי במיוחד. אני מעדיפה את קשת הצבעים המשמחת. יש לי תחושה שמי שמעדיף בגדים אפורים או שחורים הוא בוודאי משמים ויבשושי. אני משתדלת לבחון את מותגי הריצה השונים ולבדוק אם בגדים שלובשים אחרים הם כאלה שהייתי חומדת לעצמי. אני יודעת לזהות אילו חברות יודעות לייצר בגדים שמסתירים את קפלי השומן ומכניסים סדר ומשמעת גם בגוף הרופס, ואילו חברות מתאימות רק לכאלה שגופם כבר עוצב וחוטב למשעי וכל מה שנותר הוא להתנאות בו בפני העולם. אני יודעת לנחש מי מקפיד על תזונה נכונה ומי מכפר באמצעות הריצה על חיי נהנתנות ומשתמש בה כדי להשיל מעצמו את עודפי הנאות החיים. אבל הדבר שאני הכי אוהבת לעשות הוא למדוד את איכות הריצה של מי שחולפים על פניי. אני נורא מקנאה באלה שרצים מהר. בדרך כלל יש להם גוף דקיק ומהודק, שכל איבריו מסודרים היטב ונראה שהריצה באה להם בקלות ובנועם.
אני, לעומת זאת, אף על פי שאני רצה כבר תקופה די ארוכה, לא מצליחה לגרום לגופי להתרגל לקצב המהיר, והוא מאותת לי שהתאוצה שאני כופה עליו לא מתאימה לו. בתוך בליל הרצים שאני פוגשת אני מצליחה לאתר את אלה שעבורם הריצה היא סוג של דת שהם מקיימים באדיקות ובהקפדה,
ולעומתם את אלה שהיו שמחים להשתמט מהמטלה הזו, כמוני. מאז שהגעתי לניו יורק לפני שלושה חודשים הרחבתי את משחק הניחושים, כי מיקומו המרכזי של הסנטרל פארק גרם לכך שבנוסף לספורטאים ברמות שונות, אפשר היה לפגוש בין שביליו גם את אנשי החליפות עם דליי הקפה והטלפון הסלולרי. בריצות הבוקר פגשתי גם לא מעט אנשים שעברו בפארק עם ילדיהם בדרך לגן או לבית הספר והזכירו לי את התקופה שגרנו כאן כולנו, לפני הרבה שנים. את הימים שבהם עברתי עם נועה ותמרי שלי בפארק בדרך לבית הספר ואספנו עלים כדי להכין מהם אחר הצוהריים עבודות יצירה בדירה רחבת הידיים שהאוניברסיטה שכרה עבורנו
באפר וסט סייד. גם בעלי הכלבים מושכים את תשומת ליבי. לרוב הם מרוכזים בנקודות מסוימות שם יכולים הכלבים להתרוצץ בחופשיות. אפשר ללמוד הרבה על אנשים מהכלבים שהם בוחרים לגדל ותמיד חשבתי שהכלב הוא בבואה של בעליו. אלה שמסתובבים עם כלב לברדור לבן בעל פנים נפולים שובים את ליבי מייד. הם מפעילים את כפתור הגעגועים שלי לרקסי, שהשארתי בארץ למשמרת. שאולי אם היה כאן איתי הייתי פחות בודדה. אני מנסה לבדוק אם אצליח לזהות את הבודדים בתוך שטף העוברים והשבים. האם יש סימן היכר לבדידות? אולי השפתיים הקפוצות כמו אלה שנהיו לי? אולי העצב בעיניים? אולי המרירות שמקדירה את הפנים באופן ששום מסכה לא מצליחה להסתיר? אני מנסה לנחש מי מבין הגברים בפארק משדר סימני בדידות ולזהות את אלה שיכולים להיות מועמדים לשחרר אותי מזו שלי. הפנטזיה הבסיסית היא הרצים הצעירים, מפוסלי השרירים וכהי העור, שהניוון וההתברגנות עוד לא קלקלו להם את מה שהטבע נתן, אם כי ברור לי שאינני אופציה רלוונטית עבורם. לכן אני מסמנת בראשי רק גברים בגילי שאפשר להבחין אצלם באותות הבדידות, אבל הם גם חייבים לעמוד במבחן נוסף, וזה להיראות כמו שאני אוהבת.

הם צריכים להיות גבוהים. לא בגובה של עמודי חשמל או של שחקני כדורסל, אבל בגובה מרשים שמתנשא מעליי. אני אוהבת אותם כהים. עור שחום בצבע קפה עמוק. הבלונדינים עם העיניים הכחולות והעור השקוף לא עושים לי את זה. אני אוהבת אותם רזים אבל רחבים. זה אולי נשמע תיאור שיש בו סתירה פנימית, אבל גיליתי שמסתובבים במחוזותינו גברים כאלה, שגופם הוא דק ובה בעת גם רחב ומוצק. אבל במיוחד חשוב לי לבדוק שמדובר בגבר שמהאופן שבו הוא רץ אפשר לדעת שהוא יודע לרקוד, כזה שאיבריו זזים בתנועה שיש בה גם הרמוניה וגם מקצב פנימי, שרואים שהוא מתחבר למוזיקה שבאוזניות ומניע את הגוף כולו לפיה.
אני מסמנת גברים שנראים טוב בעיניי. שנראים לי מעניינים.
שנראה כאילו הם עומדים ברשימת הדרישות האינסופית שלי. כשאני מוצאת אחד כזה, יש לי תחושה שאני מתקדמת באופן מסוים ואולי עולה על הפסים שיוציאו אותי מהמצב שבו הייתי ערב הגעתי לניו יורק, של הימנעות מוחלטת מחשיבה על גברים. כי מאז שאמיר נפטר, עצם הרעיון שאצטרך לבלות עם גבר מטיל עליי מורא. אני מרגישה כמו מי שעברה תאונה קשה ולא מוכנה לחזור לנהוג ואפילו לא מסכימה שיתקנו לה את הרכב. גם עכשיו, כשערכתי רשימה של דרישות וניסיתי לבדוק אם הגברים בפארק מתאימים לי, זה נשאר ברמת המשחק בלבד. כי על אף שאני מבינה שזה משהו שיכול להכניס שינוי גדול וטוב לחיי, אני לא מוכנה להסתכן כדי שהוא יקרה. גם כשחולף על פניי מישהו שאני רואה שבוחן אותי במבט מתעניין ולעיתים אף מלקק את שפתיו ברמז שלא צריך יותר ממנו ואני אומרת לעצמי שהוא חמוד ומדליק, אני מייד מחליטה ביני לביני שהוא בטח נוחר בלילה, או שהוא מאהב נוראי, או שהוא אוכל במצמוצי שפתיים שאני שונאת, או שותה קפה ברעש ויש לו אימא מזעזעת שלא אסתדר איתה. כי בינינו, כבר שנתיים וחצי מאז שאמיר מת אני מוצאת כל תירוץ אפשרי למה גברים אחרים לא מתאימים לי. ובעצם, הוא בכלל התאים לי?
אם להודות על האמת, משהו שם מת עוד לפני שהוא מת. זה נכון שלעד הוא יהיה האיש שהציל את חיי, כשנשלח כרופא להטיס אותי לארץ וזיהה את הנגיף הנדיר שתקף אותי בטיול שעשיתי בהודו, עם יובל, החבר הראשון שלי. הוא גם תמך בי בתקופה הקשה שעברתי כשהתברר לי שיובל עזב אותי. הוא היה זה שעזר לי להתמודד עם ההבנה שאצטרך לוותר על הריקוד בגלל המצב הרפואי שלי, ואני יודעת ואדע תמיד שהוא אהב אותי בכל ליבו. חיינו בהרמוניה ובשותפות. הוא טיפל בי ודאג שיהיה לי נוח וטוב. מבחינתו הייתי זו שתמיד צריך להציל. משהו שם בדרך חזרה מהודו קיבע את התפקיד שלו בחיי לעד, כמי שצריך לחלץ אותי ממצוקות. הוא היה מתקשר כמה פעמים ביום רק לוודא שהכול בסדר איתי. מגיע הביתה עם זר פרחים ריחני בכל סוף שבוע, שאליו דאג לצרף פתק שהתחיל בדרך כלל במילים "אהובה שלי" ולפעמים גם ב"אהובתי היפה בעולם." הוא הצליח בכל פעם למצוא מילים חדשות כדי להסביר מה טוב בי וכדי לתאר כמה אני משמחת אותו. לא הייתה פעם אחת שנסע בלעדיי לחו"ל ולא טרח לרכוש עבורי מתנה שהושקעה בה תשומת לב רבה. הוא אהב לקנות לי בגדים. הסביר שהוא נהנה להסתובב במחלקות האופנה הנשית בבתי הכולבו הגדולים ומהערצתן של המוכרות על כך שהוא מחפש בגדים לאשתו. הבגדים שקנה היו לרוב מפוארים ורשמיים מדי לטעמי, אבל תמיד שידרתי שמחה גדולה והחמאתי לו על טעמו הטוב. העדפתי את הפעמים שהיה חוזר עם תכשיטים, צעיפים או ספרי אומנות מחנויות מוזיאון, שבדרך כלל מצאו חן בעיניי יותר. אני יודעת שהוא היה גאה בי. גם אני בו. אבל מעולם לא הייתה בינינו תשוקה גדולה. ידידות וחברות כן. היינו שותפים והייתה בינינו אהבה. אבל אש לא. ועכשיו, אף על פי ששום דבר בעולם כבר לא כובל אותי, אני עדיין בקיפאון. מפחדת להכניס לחיי תשוקה וריגוש. עכשיו אני מבינה שהחיים שלי עם אמיר כיבו את הלהבה שבערה בי פעם והשאירו אותי רק עם החרדה ששוב
יינטשו אותי, כי שני הגברים היחידים שהיו בחיי עשו זאת. ברור לי שאני צריכה להעז. כולם אומרים לי שאי אפשר להישאר במקום הזה של הבדידות. שמגיע לי להיות נאהבת וליהנות מהתחלה חדשה. אבל עוד לא הצלחתי לברר עם עצמי למה אני זקוקה עכשיו ולהבין מה אני צריכה כדי שיהיה לי טוב. קיוויתי שיום הולדת החמישים שאני אמורה לחגוג בעוד כמה ימים יהיה נקודת ציון, שאקבל כמתנה לכבודו מצפן ומפה. הצורך במציאת התוואי המתאים לחיי מטרטר בי כמו רעש מקדחה טורדני, אבל המשחק הזה, שאני משחקת בראשי במהלך הריצה היומית, ועצם העובדה שאני מצליחה לאתר גברים שמגרים את חושיי ברחבי הפארק נותנים לי תחושה שאולי אני בדרך הנכונה. "יעלי, מה את עושה כאן"? אחד מצמד הרצים שעבר מולי הפתיע אותי בעברית. הוא חבש כובע צמר אפור סרוג, נעל נעלי ריצה זרחניות ולבש חולצה ירוקה בוהקת ומכנסי טייץ קצרים. הוא עצר את מרוצתו כמו בחריקת בלמים, והחזיר אותי באחת למציאות.
"רצה", עניתי באופן טיפשי שיום שלם אתבייש בו נואשות, תוך שאני מנסה לעכל את העובדה שמי שעומד מולי הוא יובל.
כששלפתי את האוזניות מאוזניי שמעתי אותו אומר בחיוך: "את זה הבנתי. אבל מה את עושה כאן, בניו יורק? חופש? עבודה"?
"קצת משניהם", עניתי תוך שאני מנסה להסדיר את הנשימה המואצת, שלא הייתה קשורה בכלל למאמץ הריצה, ולהוריד דופק.
נבהלתי בעיקר מזה שבדיוק לפני רגע העליתי אותו במחשבתי, אחרי שלא התראינו בערך שלושים שנה, והנה הוא כאן. "המון מידע אפשר לקבל ממך", אמר וחייך, תוך שהוא מסיר את כובע הצמר, מה שאפשר לי לבחון טוב יותר את השיער, שהיה קצוץ בצידי הראש אך מוארך יותר בחלק העליון ונמשך מעט לאחור, ואת פניו שכמעט לא השתנו, חוץ מכמה קמטים שבכל זאת נחרטו בהם ורק העמיקו את יופיו בעיניי. "אני כאן בשבוע הקרוב", אמר. "אולי נקבע לקפה"? המבט המחויך שלו ננעץ בעיניי, ולא הרפה, כמו שהיה עושה תמיד כדי להכריח אותי לתת לו תשובה. "טוב", פלטתי, עדיין הלומה, מנסה לצלם בראשי כמה שיותר פרטים ממנו, בלי שיבחין שאני עושה זאת. "אני שם לב שיש כאן התלהבות מטורפת אבל אני לא מתכוון לוותר. טלפון אפשר לקבל ממך"? שאל בציניות והמשיך לנעוץ בי את העיניים החומות הזורחות עם החיוך השובבי, ואז סקר אותי מלמעלה למטה, ושוב למעלה, ושוב נעל את מבטו בעיניי. הוא נראה די מרוצה. אני נרעדתי מבפנים. הכול גאה בי.
"כן", השבתי, מבלי שהצלחתי להוציא מפי יותר מהברה אחת. הוא נגע בי בעדינות בשולי אצבעותיו במגע מפרפר שרפרף על עורי החשוף והסיט אותי מהשביל, כדי שלא נפריע לרצים, שלף מרצועת היד את הסלולרי שלו והקליד את השם "יעל סלומון."
"דולב", תיקנתי אותו. "בשבילי נשארת סלומון", אמר בחיוך נבוך ומחה את הזיעה
מהמצח כשנתתי לו את המספר. "אתקשר מאוחר יותר ונקבע מפגש. תעני לי. טוב? אני חושב עלייך המון בזמן האחרון". את היד שעזבה את מצחו העביר שוב
על זרועי החשופה בנגיעונת קלה, והגוף שלי התכווץ, הצטמרר והתגעגע בו זמנית.
"או־קיי", אמרתי במהירות והתחלתי לרוץ. ניסיתי לפרוץ בריצה מרשימה כדי שיחשוב שאני בכושר. קיוויתי שגופיית הריצה התכולה שחושפת את השכמות ואת עצמות הבריח הבולטות ומכנסי הריצה השחורים והצמודים עם שלושה פסים זוהרים שמסמנים את מתאר רגליי הארוכות, מחמיאים לי. רציתי שיתלהב מאיך שאני נראית. כאילו הגעתי לפגישת מחזור כדי להראות לכל מי שלא פגש בי שנים ארוכות שאני, בניגוד לכל
יתר האנשים, לא הזדקנתי. לא הצלחתי למלא את ריאותיי באוויר כראוי. על אדי הנשימה האחרונים גררתי את עצמי בריצה בבלבול מוחלט. נמנעתי במכוון מלהסב את ראשי לאחור, כדי לא להיתקל במקרה במבט שגם הוא הוסב אחורה. קיוויתי שהוא המשיך לכיוון הנגדי ושנפתח בינינו
מרחק בטוח, ועצרתי להתיישב על הספסל הראשון שמצאתי. חשבתי מייד מה הייתי צריכה לומר ומה לא אמרתי ואיך הייתי צריכה להרשים אותו יותר ולא לענות תשובות טיפשיות. בראשי
התרוצצה שיחה אלטרנטיבית שנונה ומעניינת בהרבה מזו שניהלתי, שאילו הייתה מתקיימת הייתה יכולה לשווק לו את יתרונותיי, שלא הייתי בטוחה שאני יודעת מה הם. הרכנתי את ראשי בין הרגליים, מכסה את פניי באצבעותיי ונשמתי נשימות עמוקות, כמו שמלמדים לעשות בלידה. הייתי נבוכה מהתגובה שלי, מהרעד שהתנחל בכל איבריי, ומהעובדה שתמונת פניו נחקקה בי כמו שומר מסך שלא הצלחתי להחליף. מה קרה? תרגיעי. דיברתי אל עצמי, מנסה להשקיט את הסערה שתקפה אותי. אבל אז, כשאני טומנת את הראש בכפות ידיי, בניסיון להסוות מן העולם את הטלטלה, הכתה אותי ההבנה שיובל קידר הוא בעצם מודל היופי הגברי שלי ושרשימת הדרישות האינסופית שבניתי, היא בעצם בצלמו ובדמותו ושגם בגיל חמישים ושתיים הוא בדיוק מה שאני מחפשת בכל הרצים שנקרים על דרכי.
כוס אמק. איך יכול להיות ששלושים שנה לא קלקלו אותו? שלמראהו אני מאבדת את היכולת לנשום אבל בה בעת הוא גם מפיח בי רוח חיים? ברגע הקצר שראיתי אותו, למדתי שהוא רץ בדיוק כמו שאני אוהבת, משייט בריחוף מעל שביל האספלט בתנועות אלגנטיות, כאילו הריצה נושאת אותו איתה, מתנייע בקלילות ובמהירות. היה ברור לגמרי שהוא רץ כמו רקדן, עם קצב והרמוניה פנימית. אבל בעניין הזה לא הייתי צריכה לראות את הריצה שלו כדי לדעת שהוא רוקד באופן מופלא. התקופה הארוכה שבה אני משחקת במשחק הניחושים לימדה אותי שהגוף הרחב והגבוה, המוצק והשרירי עם הבטן השטוחה, שהכול יושב בו בדיוק במקום באופן מעורר תאווה, הוא תוצר של שגרת אימונים שכוללת, חוץ מריצות ארוכות, גם שחייה ואולי גם פילאטיס. זיכרון גופו של פעם, שהיה אומנם שדוף יותר, אבל מוצק ושרירי פחות, צף לנגד עיניי ולא היה לי ספק שהשנים רק היטיבו איתו. אבל מעל כל תפאורת הגוף המפוארת היו הפנים האלה. גבריים ומחוספסים, שובבים אבל בעלי מבט חכם, שעכשיו עיטרו אותם זקנקן מעוצב ושפם דליל שמסגרו את השפתיים הרחבות. והיו גם העיניים שלו שחייכו באלכסון. חיוך עקום שמיישר את העולם ושאני מעולם לא הצלחתי לעמוד בפניו. שלמרות השנים שחלפו ואף על פי שפצע את ליבי, אני עדיין נמסה כשאני רואה אותו.
ישבתי על הספסל ולא ידעתי מה לעשות.